<h1>סמ"ג עשין סימן קל"ב</h1>
<h2>דף פח.</h2>
שנינו בפרק המקדיש שדהו (ערכין כ"ח א') החרים אדם בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו הרי אלו אינם חרמין שאין אדם מחרים דבר שאין גופו שלו (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"ו הכ"א). המקדיש עבדיו ושפחותיו הכנענים או הקדיש לנכסיו והיו בהן עבדים הרי גופן קדוש לפיכך אסור ליהנות מהן עד שיפדו, ואין הגזברין רשאין ליקח דמיהן מאחרים ולהוציאם לחרות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחרות אם רצו (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ז—י"ח) כרבנן דרבי בפרק השולח (גיטין ל"ח ב'). אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו, אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא (לשון רמב"ם שם הכ"ב) ויכול להקדישו כמו שמוכיח בפרק הספינה (ב"ב פ"ח א') גבי ההיא דאייתי קרי לפום נהרא. בד"א במטלטלין, אבל בקרקעות שגזלה אחר וכפר בה אמר רב בפ"ק דבבא מציעא (ז' א') אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה [ו]אע"פ שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה (ע"פ רמב"ם שם הכ"ג). גרסינן בפרק מרובה (ב"ק ס"ח ב') ובפ"ק דבבא מציעא (ז' א') אמר רבי יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם הכ"ד). בפרק האומר משקלי (ערכין כ"א א') המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדוש ופקע השכירות ואם דר בו השוכר מעל (רמב"ם שם ה"ל).
